הפרעות אכילה

עובדות לגבי הפרעות אכילה וחיפוש פתרונות

האכילה נשלטת על ידי גורמים רבים, כולל התיאבון, זמינות המזון, אופי המשפחה ובני הגיל, נורמות חברתיות, וניסיונות לשליטה רצונית. אופְנות עכשוויות, מִבצעי מכירות של מזונות מיוחדים, ופעילויות ומקצועות מסוימים, מעודדים גם אנשים בעלי משקל והיקף גוף נורמליים  מבחינה בריאותית להיכנס לאופנת הדיאטות. 

הפרעות אכילה כוללות הפרעות רציניות בהתנהגויות האכילה, כגון הפחתה קיצונית ובלתי בריאה בכמות המזון הנאכל או לחלופין אכילת יתר משמעותית, כמו גם תחושת מועקה ודאגה קיצונית לגבי צורת הגוף ומשקלו. חוקרים בודקים כיצד ומדוע קורה שהתנהגויות שלכתחילה הן רצוניות, כגון אכילת מנות קטנות יותר או גדולות יותר מהרגיל, יוצאות מכלל שליטה בשלב מסוים אצל חלק מהאנשים, ובכך הופכות למעשה להפרעות אכילה. מחקרים לגבי הביולוגיה הבסיסית של שליטה בתיאבון ושינוייה בעקבות הרעבה או לחלופין אכילת יתר לאורך זמן גילו מורכבות עצומה, אך לטווח הארוך יש להן פוטנציאל להוביל לטיפולים תרופתיים חדשים להפרעות האכילה. 

הפרעות אכילה אינן נגרמות בשל כשל בכוח הרצון או בהתנהגות; אלה הן מחלות אמיתיות הניתנות לטיפול, שבהן מתפתחים דפוסי אכילה נפסדים מסוימים וכאילו מקבלים חיים משל עצמם. סוגי הפרעות האכילה העיקריים הם אנורקסיה נרבוזה ובולימיה נרבוזה. סוג שלישי, בולמוסי אכילה, הוצע אך טרם אושר כאבחון פסיכיאטרי רשמי. הפרעות אכילה מתפתחות תכופות בגיל ההתבגרות או בגיל הבגרות המוקדמת, אך ישנם גם מחקרים המצביעים על אפשרות הופעתן במהלך הילדות או מאוחר יותר בגיל הבגרות.

לעתים קרובות נמצא שהפרעות אכילה מופיעות במשולב עם הפרעות פסיכיאטריות אחרות כגון דיכאון, שימוש בחומרים ממכרים, והפרעות חרדה. כמו כן, אנשים הסובלים מהפרעות אכילה עלולים לסבול מקשת רחבה של סיבוכי בריאות גופניים, כולל מצבי תחלואת לב וכשל כלייתי העלולים להוביל אף למוות. להכרה בהפרעות אכילה כמחלה אמיתית וניתנת לטיפול, אפוא, יש חשיבות קריטית.

למין הנשי יש נטייה גדולה הרבה יותר ללקות בהפרעות אכילה. רק 15%-5% מהסובלים מאנורקסיה או מבולמיה ו35%- מהסובלים מהפרעת בולמוסי האכילה הם זכרים.

 

אנורקסיה

מעריכים שבין 0.5% ל3.7%- מהנשים סובלות מאנורקסיה נרבוזה במהלך חייהן.

 

תסמיניה של האנורקסיה כוללים:

* התנגדות לשימור משקל הגוף במשקל נורמלי או מעליו לפי גיל וגובה

* פחד חזק מעלייה במשקל או מהשמנה, למרות תת-המשקל

* דאגה לגבי משקל הגוף או מראהו, השפעה בלתי סבירה של משקל הגוף או מראהו על ההערכה העצמית, או הכחשה של חומרת מצב התת-משקל

* אצל נשים - הופעת מחזורי וסת לעתים רחוקות או בכלל לא

 

הסובלים מהפרעה זו רואים עצמם כבעלי משקל עודף למרות שהם רזים בצורה קיצונית ומסוכנת. תהליך האכילה הופך אצלם לאובססיה: הם מפתחים הרגלי אכילה בלתי רגילים, כגון הימנעות מאכילה בשעות הארוחות, בחירת מגוון מזונות מצומצם ואכילתם בכמויות קטנות, או חלוקה זהירה ושקילה מדוקדקת של מנות המזון. אנורקטים בודקים שוב ושוב את משקל גופם, ורבים עוסקים בפיתוח טכניקות שונות להפחתתו, כגון התעמלות מאומצת וכפייתית, או 'היטהרות' באמצעות הקאה יזומה ושימוש מופרז בתרופות משלשלות, בחוקנים ובתרופות משַתנות. הופעת מחזור הווסת הראשון אצל בנות אנורקטיות בדרך כלל מתאחר. 

 

מהלך האנורקסיה ותוצאותיה שונים מחולה למשנהו: יש המחלימים ממנה כליל לאחר אפיזודה יחידה; יש שחווים דפוס מסוים של העלאת משקל ולאחריה ירידה אנורקטית, וחוזר חלילה; ואילו אחרים עוברים מהלך ארוך של הידרדרות הדרגתית הנמשך לעתים שנים ארוכות. שיעור מקרי המוות בקרב חולי אנורקסיה הוערך ב0.56%- לשנה, או 5.6% לעשור. שיעור זה גבוה בערך פי 12 משיעור מקרי המוות השנתי בקרב נשים בגילאי 15-24 מכל שאר הגורמים. הסיבות השכיחות ביותר למוות מאנורקסיה הן סיבוכים של המחלה, כגון דום לב או הפרת איזון אלקטרוליטי, וכן התאבדות.  

 

בולמיה

מעריכים ששיעור הנשים הסובלות מבולמיה נרבוזה בתקופה כלשהי במהלך חייהן נע בין 1.1% ל4.2%-.

 תסמיני הבולמיה כוללים:

* אפיזודות חוזרות של בולמוסי אכילה, המתאפיינות באכילת כמות מופרזת של מזון בזמן נתון ובתחושת חוסר שליטה על האכילה במהלך הבולמוס

* התנהגות מפצה חוזרת ונשנית ובלתי נורמלית כדי למנוע עלייה במשקל  כגון הקאה יזומה או שימוש בתרופות משלשלות, משתנות, או חוקנים ('היטהרות'); צומות; וכן התעמלות מופרזת

* בולמוסי האכילה וההתנהגות המפצה מתרחשות שתיהן לפחות פעמיים בשבוע במשך 3 חודשים בממוצע

* ההערכה העצמית קשורה באופן מוגזם למשקל הגוף ו/או למראהו

 

כיוון ש'היטהרות' או התנהגויות מפצות אחרות באות בעקבות הבולמוסים, אנשים בּוּלֶמים נוטים בדרך כלל להיות בעלי משקל ממוצע בהתחשב בגילם ובגובהם. עם זאת, כעמיתיהם האנורקטים, הם עלולים לחשוש מעלייה במשקל ולחוש אי שביעות רצון עמוקה מגופם. בולֶמים נוטים אפוא לעשות את מעשיהם בהסתר, תוך תחושת גועל עצמי ובושה בבולמוסיהם, ועם זאת בתחושת הקלה לאחר ה'היטהרויות'.

 

הפרעת בולמוסי האכילה

על פי סקרים קהילתיים, מעריכים כי בין 5%-2% מהאמריקנים סובלים מהפרעת בולמוסי האכילה בכל תקופה בת 6 חודשים.

 תסמיני ההפרעה כוללים:

* אפיזודות נשנות של בולמוסי אכילה, המתאפיינות באכילת כמויות מזון מופרזות למשך יחידת זמן, ובתחושת חוסר שליטה במהלך האפיזודה.

* אפיזודות הבולמוס נקשרות לפחות ל-3 מהגורמים הבאים:

> אכילה מהירה בהרבה מהנורמלי
> אכילה עד כדי תחושת מלאות בלתי נעימה

> אכילת כמויות מזון גדולות מבלי לחוש רעב

> אכילה לבד בשל הבושה באופן האכילה

> תחושת גועל עצמי, דיכאון, או אשמה כבדה לאחר האכילה

> מועקה כבדה בעקבות הבולמוס

> בולמוסי האכילה מתרחשים בממוצע לפחות בשני ימים שונים בשבוע למשך 6 חודשים

> בולמוסי האכילה אינם מלווים בשימוש קבוע בהתנהגויות מפַצוֹת (דהיינו, 'היטהרויות', צומות, או התעמלות מופרזת)

 

אנשים הלוקים בהפרעה זו חווים לעתים קרובות אפיזודות של אכילה בלתי נשלטת, עם אותם תסמיני בולמוס כשל הלוקים בבולמיה. ההבדל העיקרי בין הבּוּלֶמִים לסובלים מהפרעת בולמוסי האכילה הוא שהבּוּלֶמִים משתמשים בהתנהגויות מְפַצוֹת-'מְטַהַרוֹת' בעוד שאכלני הבולמוס אינם עושים פעולות רצוניות כדי להיפטר מעודף הקלוריות. לפיכך סובלים רבים מאכלני הבולמוס מעודף משקל. תחושות של גועל עצמי או בושה בשל ההפרעה עלולות להוביל לסיבוב חדש של אכילה בולמוסית, וכך עלול להיווצר מעגל קסמים של אכילה בלתי תקינה.


 

גישות טיפוליות

ניתן לטפל בהפרעות אכילה ולהשיב את המשקל הנורמלי על כנו. ככל שמאבחנים את ההפרעות הללו ומטפלים בהן מוקדם יותר, כך רבים יותר הסיכויים להשיג תוצאות טובות יותר. בשל מורכבותן, דורשות הפרעות אכילה תוכנית טיפול רצינית המשלבת טיפול ופיקוח רפואי, התערבות פסיכו-חברתית, ייעוץ תזונתי ולעתים לפי הצורך - ניהול של הטיפול התרופתי. בעת האבחון, על הקלינאי להחליט ולקבוע אם החולה נמצא בסכנה המחייבת אשפוז מיידי.

טיפול באנורקסיה מחייב תוכנית ספציפית בת שלושה שלבים: (1) השבת המשקל שאבד בשל הדיאטות וה'היטהרויות' ; (2) טיפול פסיכולוגי בעיוותי התפיסה כגון דימוי גוף מוטעה, הערכה עצמית נמוכה, וקונפליקטים בין-אישיים; וכן (3) השגת רגיעה וחזרה לנורמה ולאחר מכן שיקום, בתקווה להחלמה מושלמת. אבחון וטיפול מוקדמים מגדילים את סיכויי ההחלמה. יש לשקול שימוש בתרופות פסיכוטרופיות לאנורקטים רק לאחר שהמשקל חזר לתקנו. ישנן עדויות מחקריות לכך שמעכבי סרוטונין סלקטיביים מסוימים (SSRI) מסייעים לשמירת על המשקל ולפתרון הבעיות של תנודות מצב הרוח והחרדה הקשורים באנורקסיה. 

 

הטיפול האינטנסיבי בתת משקל חמור ניתן בדרך כלל תוך כדי אשפוז בבית חולים, שם תוכניות ההאכלה מותאמות לצרכים הרפואיים והתזונתיים של האדם. במקרים מסוימים מומלצת הזנה תוך-ורידית. לאחר תיקון מצב התת-תזונה והשבת המשקל החסר, עשויה פסיכותראפיה (קוגניטיבית-התנהגותית או בינאישית) לסייע לאנורקטים להתגבר על בעיית ההערכה העצמית הנמוכה ולהתמודד עם דפוסי החשיבה וההתנהגות המעוותים שאליהם התרגלו. לעתים נכללות גם המשפחות בתהליך הטיפולי הזה.

 

המטרה הראשונית והעיקרית של הטיפול בבולמיה היא הפחתה או חיסול של התנהגות בולמוסי האכילה וה'היטהרויות'. למטרה זו משתמשים על פי רוב בשיקום תזונתי, בהתערבות פסיכו-חברתית, ובגישות ניהול תרופתי. בין המטרות הממוקדות של גישה זו הן יצירת דפוס של ארוחות מסודרות, לא בולמוסיות; שיפור הגישה לנושא האוכל וההפרעות סביבו; עידוד התעמלות בריאה אך לא מופרזת; ופתרון מצבים בו-זמניים כגון הפרעות מצב רוח או הפרעות חרדה. פסיכותראפיה אישית (בייחוד קוגניטיבית-התנהגותית או בינאישית), פסיכותראפיה קבוצתית בגישה קוגניטיבית-התנהגותית, ותראפיה משפחתית או זוגית, נמצאו יעילים. תרופות פסיכוטרופיות, בעיקר אנטי-דכאוניות, כגון מעכבי סרוטונין סלקטיביים (SSRI), נמצאו יעילים לחולי בולמיה, בייחוד לאלו שסבלו מתסמינים משמעותיים של חרדה או דיכאון, או לאלו שלא הגיבו באופן חיובי לטיפול הפסיכו-חברתי בלבד. תרופות אלו עשויות לסייע גם במניעת הישנות המחלה. המטרות והאמצעים להשיגן בהקשר של הפרעת בולמוסי האכילה דומות לאלו של בולמיה, ומחקרים מתמשכים מתקיימים לשם בדיקה והערכה של יעילותן של ההתערבויות השונות.

אנשים עם הפרעות אכילה בדרך כלל אינם נוטים להכיר או להודות בכך שהם חולים. כתוצאה מכך הם עלולים להתנגד התנגדות נמרצת לקבל טיפול ולהתמיד בו. בני משפחה וחברים שבהם נותן החולה נותן אמון יכולים לסייע בכך שיבטיחו שהסובל מהפרעת האכילה יזכה לטיפול ולשיקום הדרושים לו. ישנם חולים שיזדקקו לטיפול ארוך-טווח.

 

ממצאים וכיווני מחקר

המחקר בן זמננו תורם להתקדמויות ולתובנות לגבי הטיפול בהפרעות אכילה.

החוקרים ממשיכים לחקור את יעילות ההתערבות הפסיכו-חברתית, התרופתית, ואת שילוב הטיפולים מתוך מטרה לשפר את התוצאות לסובלים מהפרעות אלה.

מחקרים לגבי עצירת דפוס בולמוסי האכילה הראו שמהרגע שבו  השתרש דפוס מובנה של אכילה, האדם חש פחות רעֵב, פחות מקופח, ויש ירידה ברמת רגשותיו השליליים באשר למזון ולאכילה. שני הגורמים המגדילים את הסיכוי לבולמוסים  רעב ורגשות שליליים  מופחתים, מה שמוריד את תדירות הבולמוסים. 

התופעה נחקרה במשפחות ובקרב תאומים, ונמצאה תורשתיוּת גבוהה לאנורקסיה ולבולמיה. החוקרים מחפשים אחר הגֶנים המנבאים נטיות להפרעות אלה. נראה שכמה גֶנים, ולאו דווקא גֶן ספציפי, חוברים יחד עם גורמים סביבתיים ואחרים להעלאת הסיכון של התפתחות מחלות אלה. זיהוי גֶנים שכאלה יאפשר שיפורים בפיתוח טיפולים להפרעות האכילה.

מחקרים נוספים עוסקים בחקר הנוירוביולוגיה של ההתנהגות הרגשית והחברתית הקשורה להפרעות אכילה, ובהקשרים הנוירולוגיים של התנהגות הזנתית.

החוקרים גילו שהן התיאבון והן הוצאת האנרגיה מווסתים על ידי רשת סבוכה של תאי עצב ושל תאי מִמסַר, אותם 'שליחים' מולקולריים המכוּנים נוירופֶפטידים. גילוי זה וגילויים עתידיים יספקו מטרות פוטנציאליות לפיתוח טיפולים תרופתיים חדשים להפרעות אכילה.

תובנות נוספות ינבעו  מן הסתם  מתוך חקר תפקיד הסטרואידים הגונאדאליים שהקשר בינם לבין הפרעות אכילה עולה כאפשרות מהאבחנה הברורה בין נטיותיהם של בני המינים שונים להפרעות אלה, מהתחלתן בראשית גיל הבגרות המינית או מעט מאוחר יותר, ומהסיכון המוגבר להפרעות אכילה אצל בנות לאחר הופעת מחזור הווסת.